דה סיקוול. בלוג שמתחיל מהאמצע

חייבת למצוא בית בשביל שון. חייבת חייבת חייבת. ועכשיו.

יום שני, כנראה, היווה את הנקודה הכי קשה השבוע. מתישהו בין שתיים לשלוש אמרתי לבוס שאני פשוט לא מאופסת, ונראה לי שאני אלך הביתה. הוא שאל מה קרה וזה היה מספיק כדי שאפרוץ בבכי מהסוג שמוריד איפור (מזל שאני לא מתאפרת), אסגור את הדלת, אבכה עוד קצת, אשלח אותו להביא לי טישואים, אגיד שכולם חיים ובריאים וממילא אני לא מסוגלת לדבר כרגע, ואברח משם, מצטערת שאין לי משקפי שמש להסתיר את העיניים.

באותו בוקר כשהגעתי, הרעיון שיהיו אנשים אחרים במשרד נראה לי מפחיד ומזוויע. נכנסתי לקניון וניסיתי להתאוורר. קניתי לי אספרסו עם כדור גלידה, ותמונה ממש יפה שתליתי באותו ערב בסלון. זה עזר לי להרגע קצת, ולאגור כוחות להכנס פנימה ולהתמודד. זה הצליח לכמה שעות אבל לא החזיק יותר מדי.

הלכתי לים. זה מה שסיכמתי עם הבוס וזה באמת עבד לא רע. קניתי לי גם צעיף, כי לבשתי רק גופיה והיה לי קר מדי; סטייק סלמון לארוחת ערב, במסעדה חביבה על החוף, כי אני אוהבת דגים; וסבון שעשוי ילנג ילנג, כי התחשק לי.
וכך, כמדומני, הצלחתי לראשונה בחיי להתנחם בעזרת בזבוז כסף.*

בוקר שני הגיע אחרי ערב ראשון, אבל ערב ראשון כנראה לא היה קורה כפי שקרה אילולא החתולים, שלא נותנים לי מנוח.
כבר כמה שבועות מאז לקחתי את הגורים. קליסטו טרם הסתגלה. אבל לאחרונה חלה התדרדרות ויש ממש ריבים, עויינות ואף מכות. המצב לא משתפר – הוא מחמיר. ובהכירי את קליסטו, זה לא הולך למקום טוב.
קליסטו, חתולתי אהובתי מאז שבוע לפני גיל 32, היא חתולה מקסימה ורגישה. ליידי מתלטפת ואוהבת בני אדם. יודעת לדרוש ולקבל תשומת לב ואהבה. אבל עם חתולים אחרים קשה לה במידה שלא תתואר. מהפרטים שליקטתי עליה, ואחרים שניחשתי והשלמתי, היא ננטשה, ברחה מבית בו חתולים אחרים הציקו לה מאוד, והיצורים היחידים שהיא סומכת עליהם הם בני אנוש.
את הגורים הבאתי רק כדי לשמח אותה, ולארח לה לחברה בשעות הארוכות והקשות בהן אני בעבודה והיא חשה זנוחה. קסם, שקט חולמני ומתלטף, נראה כמו הגור האידאלי ליצור איתה תקשורת. הבעיה היא ששון, גור אנרגטי, אוהב משחק ודואג לעצמו, לא מקבל את התוקפנות של קליסטו כלפיו באותה אדישות סטואית כמו קסם. ואני לא מאשימה אותו.
אני פשוט יודעת שהבית הפך לאחרונה לזירת קרבות. שאני לא יכולה לנוח בו יותר. ושהוא שואב את טיפות האנרגיה המעטות שנשארות בי אחרי עבודה שאני עדיין צריכה להוכיח את עצמי בה עוד הרבה, שלא קלה לי בכלל.

ואז בא יום ראשון בערב. אני מתלבטת עד כמה לספר. לא בטוחה מה היה הטריגר המדוייק. הייתי בקבוצה. היתה פעילות רגילה ובהתחלה זה היה נראה לי קצת סתמי אפילו, או שטחי. ואז מישהי דיברה על עצמה ומפה לשם התחלתי לבכות, ואז לצעוק, ואז לבכות שוב, בכי מתפרץ וללא נחמה ושלא ניתן לדבר עליו, ועל הסיבות שלו, עם אף אחד. אפילו לא עם הבנות. שריד אפל מהעבר הרחוק. הן דאגו לי וחיבקו אותי וניסו לעזור וזה. ואני קצת הרחקתי אותן.

לא היה לי הרבה זמן לחשוב על זה מאז. או להתעמק. עבדתי. וידעתי שאני חייבת למצוא בית טוב בשביל שון. כדי שהבית שלי יחזור להיות המקום המוגן בשבילי, בשביל קליסטו, ובשביל קסם. ואני אוכל לחזור להתאושש מהנפילות הקטנות האלו של החיים.

אני בסדר. בערך. פשוט תקופה כזו. כבר עברתי יותר גרועות. הייתי צריכה לכתוב את הפוסט הזה כי 140 תוים לא ניקו לי את הלב.

נשיקות

* נחמה בעזרת בזבוז כסף היא לא עניין של כמה כסף מבזבזים, ואפילו לא של הכסף עצמו. הרעיון הוא לדאוג לעצמך ולפנק את עצמך במשהו שאת באמת באמת רוצה. וזה לעתים קרובות עולה קצת כסף. אבל בעיקר דרושה כאן יצירתיות והקשבה פנימה, להבין מה לעזאזל רוצים באמת.

מסתובבים המון טקסטים על המחאה, המון פוסטים, וכולם מנסים להגדיר את הבעיה האמיתית. את מה שצריך באמת באמת להשתנות.
וחשבתי לעצמי, גם אני יכולה לכתוב אחד כזה, והוא לא יהיה פחות מוצדק מהאחרים. והוא יאיר את הבעיה כפי שאני רואה אותה. הבעיה של מעמד הביניים, והבעיה של המדינה ללא מעמד ביניים. הבעיה שתוקפת אותנו כי אנחנו לא מטפלים כיאות בכל האחרות: בעיית היורדים.

הרבה מהחברים שלי מפוזרים כרגע בעולם. זה ככה כבר כמה שנים, אלו נסעו לעשות דוקטורט בניו-יורק, זו נסעה ללמוד רפואה באיטליה, זה מצא את עצמו בתור מדריך צלילה בתאילנד, ההוא נסע לעבוד בהייטק בארה"ב, ועוד ועוד. ככה זה, יהודים, אוהבים לנדוד, לטייל, לצבור חוויות. לנסות משהו חדש.
אבל עד עכשיו זה היה טפטוף. השנה זה הפך למבול.
בקיץ הזה עזבו את הארץ 9 חברים שלי. מתוכם אחת נסעה לעשות תואר שני שאמור לקחת פחות משנה, והסיכויים שהיא תחזור לארץ הם קרובים לודאות. שמונת האחרים, נסעו – רובם בגלל לימודים של אחד מבני הזוג – אבל בלי תאריך חזרה. זוג אחד שמתכוון לא לחזור לעולם. האחרים לא הצהירו על זה ככה, אבל תנו להם כמה שנים של דוקטורט, עבודה, ילדים שנולדים וגדלים שם וכבר יש להם חברים, הרעיון של לחזור לארץ אל יוקר המחיה והמלחמה והחרדים והקשיים של היום-יום. ולהתנתק שוב ולהרוס את כל מה שכבר יבנו שם משך 4-5 שנות חיים. זה לא כזה פשוט וקל, לחזור, והנוחות נוטה להשאיר אנשים במקום שהם כבר נמצאים בו. אני לא יודעת אם הם בעצמם יודעים אם יחזרו או ישארו, אבל רבים הסיכויים שזה לנצח.

מבין שאר החברים שלי, בערך חצי מדברים על לרדת. על להוציא אזרחות זרה. על ללכת ללמוד בחו"ל. להוציא ויזה לארה"ב, סתם שיהיה. על לעבור ליוון. לאנגליה. לגרמניה. לארה"ב. לאוסטרליה. לכל מקום. רק לא להשאר כאן.
וגם אני מתחילה לחשוב ככה, למרות שפעם ידעתי בודאות שזה לא יקרה לעולם. כרגע התוכנית היא MBA בלונדון. כי גם אני אליטה אקדמית, ואני יכולה.

החברים שלי הם מייצגים של איזשהו מעמד בינוני משכיל, אינטיליגנטי. הם אנשים עם אפשרויות. הם מהווים את האחוז הזה בחברה שיהיה תמיד יצרני, שיחנך היטב את הילדים שלו, שלעולם לא יכנס לצרות עם המשטרה, שישלם מסים, שדוחף את המדינה קדימה, את המדע, את התעשיה, את החינוך, את התרבות, את הכל. הם מלח הארץ, אם מותר עדיין להשתמש בביטוי הזה בלי להיות אירונית ומודעת לעצמי.
והם נוטשים.
הם נוטשים גם כי הם רוצים שינוי גיוון והרפתקאה, וגם כי כאן קשה מדי ורע. כי לקנות דירה באיזור המרכז הפך לבלתי אפשרי. וזה דבר כל כך חשוב ומרכזי בחיינו. כי משכנתא שהיתה פעם דבר נורא הפכה רק לעוד יותר גרועה ובלתי נסבלת. כי החינוך פושט את הרגל והופך לתת-רמה או דתי או יקר בצורה מחרידה, כי מערכת הרפואה הציבורית מתפרקת ורק צווים בלתי חוקיים של בתי המשפט ממשיכים להכריח את העבדים שרצו פעם להיות רופאים לטפל איכשהו בחולים שמתים במסדרון מזיהומים, כי מכבי האש לא מתפקדים וכשהם כן הם גובים מהאזרח הון, כי מוצרי מזון ודלק וחשמל והכל מתייקר ואנחנו צריכים לשלם הכל ובפשטות, אין לנו כסף. וגם אין לנו בית.
אז אנחנו עושים את הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות, נהנים מהמעט שיש לנו, מוציאים קצת על אלכוהול וסושי והופעות ותרבות בסוג של אסקפיזם כדי לשמוח לפחות קצת בחיים גם אם אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לקנות דירה, ובינתיים מחפשים אפשרויות אחרות, איש איש לעצמו.

אוכלוסיות שלמות, חלשות יותר, הצטרפו למחאה ואמרו: גם לנו מגיע. לנו גם אין בית. אין חינוך. גם לסטודנטים מגיע. ולחד הוריות. ואנחנו רוצים דיור ציבורי. וקצבאות.
וגם נועם שליט הגיע. ואמר זו גם המחאה שלי. כי גלעד עדיין לא בבית והמחאה הזו היא -
וגם אלי ישי הגיע. ואמר שהוא תומך. והמשיך לא לשלוח את תלמידי הישיבות לעשות צבא ולא לעבוד ולא ללמוד מקצועות ליבה ולא לתפקד בחברה כיצרני תל"ג.

אני אומרת, כל זה טוב ויפה. אבל מעמד הביניים הוא זה שמחזיק את המדינה והוא גם זה שעוזב אותה. אם לא תטפלו עכשיו בבעיה הכי בוערת של מעמד הביניים, שהיא לא אחרת מאשר דיור, לא דיור ציבורי, לא דיור לזוגות צעירים, לא הנחות לסטודנטים. אלא דיור במחירים שפויים לבני אדם, ולא משנה אם הם נשים או גברים, רווקים או נשואים, יהודים או ערבים, ימנים או שמאלנים, יש להם ילדים או אין להם, הם מסכנים נורא או לא מסכנים בכלל, וכן גם לאלו שרוצים לגור בתל אביב כי זו העיר היחידה שיש בה איזושהי אשליה של חיים ולא של בית קברות, וזה בכלל לא משנה אם זה "מוצדק" או "לא מוצדק" ואם זה "פינוק" או "זכות",
כל עוד לא תפתרו את בעיית הדיור ותביאו את השוק למצב שפוי, כל מי שיכול להביא את המדינה הזו למצב טוב יותר, שהוא גם כל מי שיש לו אפשרות פשוטה להגר ולהפוך לתושב מועיל של מדינה אחרת, פשוט יברח מהארץ במחאה השקטה, האמיתית וההרסנית, והספינה הזו תשקע לאבדון.

זהו חלק 3 מתוך 3 בפוסט "התעוררות", שמתאר בקצרה את השנה האחרונה שעברה עלי. על מנת להבין מה הולך כאן, מומלץ לקרוא את הפרקים הקודמים (1, 2) שהם בכלל הרבה יותר פיקנטיים, והפוסט הזה מהווה רק אפילוג קצר שלהם.

ובכל זאת טיפסתי כלפי מעלה. הקטסטרופה של הכדורים היתה איזושהי נקודת מפנה, שגרמה לי להתחיל להלחם בדכאון ברצינות. היתה לי הארה אקראית שגרמה לי לכמה תובנות שסיכמתי בפוסט, ועיצבו את החודשים הבאים. התחלתי באמת להתנהג ככה, בהתחלה בצורה מכאנית לגמרי, גוררת את עצמי בכח לצאת מהבית, ואחר כך, לאט לאט, זה נהיה קצת יותר קל.
בדיעבד קל להגיד את זה. אז, לפני כמה חודשים, לאט לאט היה ממש ממש לאט כמו הנצח, וקצת יותר קל היה ממש טיפ טיפ טיפונת בלתי מורגשת בטח דמיינתי את זה יותר קל. בכל יום הייתי מדוכאת עד עפר. מכריחה את עצמי לצאת החוצה, לפגוש חברים לקפה, ללכת לטיול בטבע, בפארק, בעיר, סביב הבניין. הכל רק לצאת מהבית. ומרגע שיצאתי הכל היה קל וכיף וזורם ונפלא, ולא יכולתי לדמיין אפילו דכאון. ואז חזרתי הביתה ומיד שקעתי בחזרה לאנרגיות הקודמות. וחוזר חלילה.
התקופה הזו גרמה לי לוותר על שאריות הציניות שעוד נותרו בי כלפי החיים בכלל ורוחניות בפרט ופשוט לנסות בערך כל מה שנקרה בדרכי, פשוט כי לא היה לי מה להפסיד, והייתי חייבת שמשהו יעבוד. התחלתי להבין את האנשים שקונים קמעות של הבאבא סאלי. טוב, אולי לא על כל שאריות הציניות ויתרתי
אבל חלק חשוב בריפוי היו דברים קטנים, ומקסימים, שקרו לי באופן לא צפוי.
למשל, שבוע לפני יום ההולדת שלי, אימצתי את קליסטו, חתולתי האהובה. הבחורה ממנה אימצתי את החתולה, שותפה של חבר בפייסבוק שבמקרה הגיב לסטטוס חיפוש חתול שלי, התגלתה כמישהי שיש לי מה ללמוד ממנה. ובדיוק פתחה קורס בנושא שריתק אותי.
הקורס התנהל בקבוצה קטנה ומקסימה, שהקשיבה לי והכילה אותי ואת הדברים שעוד בקושי העזתי לספר. חיבור לטבע בא יחד עם כל זה. כמו כולם גם אני אהבתי טבע ולא ביליתי בו יותר מדי זמן. וטבע זה הדבר הכי אמיתי, כי אנחנו חיות ומקומנו בטבע ושם אנחנו מרגישים שייכים ומרגישים עד כמה אנחנו חלק מזה.
והכי הרבה, הפוש הסופי, האחרון, היה עוד סדנת ויפסנה.
עוד לפני הויפסנה צברתי מספיק אנרגיה, או שמא מספיק ייאוש, כדי לחפש עבודה באמת. וחיפשתי. סוף סוף התחלתי לקדם את עצמי בכל דרך אפשרית. הלכתי לראיונות בכל עבודה שיכלה איכשהו להתאים. כולל עבודות שלא רציתי. כן. לא מעט מאלו. אבל פתאום הרגשתי שדברים זזים. וזה היה מצויין.
ויפסנה כמו תמיד נתנה לי מלא אנרגיה. לא הכסף הקטן לכביסה של מספיק כח לסחוב עוד יום או שבוע אלא מימון ארוך טווח שאמור להספיק לשנה קדימה.
ואחרי שחזרתי, פשוט מצאתי. ובקלות. עבודה טובה. מעניינת. מאתגרת. בה כל יום הוא חדש ושונה. בה אני עושה כל פעם דברים אחרים. לומדת משהו חדש. מפעילה כישורים שלא ידעתי שיש לי. ולא משעמם לרגע. ואני אפילו מצליחה בזה. בניגוד לכל הגיון.
הדכאון ההוא נראה לי כרגע מוזר, מנותק, כמו משהו שקרה למישהי אחרת, בחיים אחרים. מוזר לי שזה קשור אלי, ובעבר הכל כך קרוב.
חזרתי פה ושם, קצת, לצאת לדייטים. וזה נראה לי הגיוני ומובן מאליו כאילו לא היה לי בטחון עצמי של ג'וק מעוך ממש לגמרי לא מזמן. עדיין לא ממש מתחשק לי לצאת אליהם, והרעיון של בליינדייטים למשל נראה לי עדיין כמו עונש מעיק שנועד להפגיש אותי עם גברים חסרי ייחוד שישעממו אותי למוות, אבל זה המצב הנורמלי, סנוביזם חסר תקנה ומוצדק עד מאוד.
חזרתי לעריכה. באמת חזרתי ולא רק החלטתי לחזור. וסיימתי לערוך את הספר, גרסה למו"ל. הפעם לא נתתי לאף אחד לקרוא, כי אני לא רוצה עוד סבב הערות. הוא מספיק טוב כדי לעבור לשלב הבא, כפי שהוא. האוייב של הטוב הוא העוד יותר טוב, ואני לא נכנעת לו. הכל הודפס, העותקים כבר אצלי. ישלח למו"לים השבוע. ובעוד שבוע שוב נובמבר, ואני רוצה לכתוב עוד אחד. אמנם אני כנראה אסע לכנס בלונדון באמצע החודש, ובכלל זו פעם ראשונה שאכתוב כזה במקביל לעבודה של ממש, עם משרד ושעות ולחץ, והפעם אני מניחה שהספר לא יגמר כשנובמבר יגמר. אבל יש לי רעיון מקסים, ואני חייבת לרוץ איתו. חייבת.

יש לי שוב רצון לקום בבוקר ולצאת מהמיטה. בלי לרצות למות. ושגרה שעושה לי טוב. כן כן. ואני צוחקת ומצחיקה וזורמת ויוצאת ופוגשת, כאילו הדכאון לא היה כאן מעולם.
אומרים שיוצאים מחוזקים מכל תקופה כזו. אני לא יודעת אם זה נכון ואני לא יודעת אם זו הדרך בה הייתי רוצה ללמוד דברים. לא היה לי דכאון כזה או דומה לו מאז גיל 13, ובגיל 13 יצאתי מהבית ותפקדתי הרבה יותר, כי הייתי ילדה והלכתי לביצפר.
אני חושבת שדכאון הוא מזיק. ודאי דכאון כזה. אם למדתי ממנו משהו – ודאי. למדתי הרבה דברים.
בעיקר למדתי ענווה. למדתי שגם ממרומי גילי, עם כל הכישורים המקצועיים, החברתיים, האנושיים, הרוחניים והטיפוליים שיש לי, אני עדיין פגיעה. למדתי שאני יכולה לעשות המון, אבל לא כל דבר. שיש דברים שלא מתאימים לי. ושאני צריכה לפעול תוך הכרה במגבלות שלי, והקשבה אמיתית לילדה הפנימית. שאי אפשר אחרת. ולא צריך. למדתי שבחיים יש תקופות רעות. ממש רעות. גם כשנדמה לך שאין יותר שום סיבה שכאלה יבואו בתחום הזה. גם כשנדמה לך שאת סופרוומן. גם כשאת עפה על עצמך. במיוחד אז. למדתי שאני לא סופרוומן. אני רק אישה. אישה חכמה, חזקה, עם הרבה יכולת ותושיה, אבל רק אישה. ואני מקבלת ואוהבת את עצמי ככה. ככה בדיוק.
למדתי שוב, שאני יכולה להתמודד עם כל דבר, ושבסופו של חשבון, גם תקופה רעה, גם תקופה רעה מאוד, עוברת. למדתי שגם דכאון זה משהו שאפשר וכדאי לנהל אותו, ושגם בתוככי המצב הזה, המשותק, הקטטוני, הפאסיבי, האובדני, עדיין נותר בי חלק מעשי, אחראי, הגיוני, חלק שדואג ומנהל, חלק שמזיז הצידה כל טיפה של גאוותנות ושולח אותי לבקש עזרה, מכל סוג, ופועל בכל האפיקים כדי להגשים את המטרה, להחזיר אותי לתפקוד.
וזה הצליח. חזרתי.
ועכשיו, עכשיו אני רוצה יותר. אני רוצה לבנות את החיים שלי מחדש. אני רוצה שהם יהיו כיף, כיף ממש, כל רגע ורגע מהם. רוצה להשתוקק לכל דקה, ולא רק לשרוד. לחיות בכח, מלאה חיוּת ואור, כמו שאלוהים רצתה כשבראה אותנו.

זהו חלק 2 מתוך 3 בפוסט "התעוררות", שמתאר את חיי בשנה האחרונה. (זה הפוסט הקודם וניתן לעלעל בו כדי לנסות להבין מה לעזאזל הולך פה, ולמה הפוסט הזה מתחיל מהאמצע)

הדבר הטוב הבא שקרה לי היה פרוייקט ננו בחודש נובמבר. כתבתי ספר בחודש. בהתחלה גררתי את עצמי, ואז, לקראת הסוף, הכרחתי את עצמי. כי החלק החזק, החלק שרוצה לחיות, הוא החלק שיש לו ייעוד ומטרה בחיים. וזו הכתיבה. וכשנאבקתי לכתוב והכרעתי את הויתור והעצלות והתבוסתנות גם הכרעתי את הדכאון. כיסחתי לו את הצורה. ויצאתי מזה. ידעתי שאני יכולה לכבוש את העולם.
ביטלתי את התור לפסיכיאטר בדצמבר. לא היה לי שום צורך בכדורים. היה לי איזה רצון לחפש עבודה וידעתי שלא תהיה לי בעיה. אני יודעת שהיה רצון כזה. אני זוכרת שדיברתי על זה עם חברים. וחברים של חברים שפגשתי בכל מיני פאבים רגועים. אני די בטוחה שלא עשיתי שום דבר קיצוני מדי, כמו נגיד, לערוך את קורות החיים שלי.
עדיין לא רציתי לעבוד. לא באמת. ידעתי במקום הגיוני שאני צריכה לעשות את זה. אבל עדיין לא הייתי מוכנה. לא הייתי מסוגלת. משהו בי התעקש להמנע מזה, ולהמשיך לשקוע.
זה לא היה בולט מדי על פני השטח.
המשכתי ללכת למטפלת הרוחנית ההיא. עבדתי איתה על כל מיני דברים. זה עזר. לא הרגשתי דכאון. לא כמו קודם. וקיבלתי המון כלים. עוד כלים, בנוסף לכלים הרוחניים שכבר היו לי. התחלתי לערוך מחדש את טיוטת הספר שכתבתי שנה קודם, בנובמבר 2009. זה התקדם יפה.
התחלתי להזדיין באופן די קבוע עם מישהו שיצאתי איתו לדקה וחצי כמה חודשים לפני כן, ממש טיפה אחרי תחילת הדכאון. היה סקס מעולה. הוא לא עצבן אותי בעצם קיומו. הוא אמר שזה רק סקס וידעתי שהוא מזדיין עם החצי השני של העיר במקביל. אחר כך הוא הפסיק להגיד את זה והתחיל להגיד דברים אחרים. אני שתקתי רוב הזמן. הסקס נהיה יותר טוב. היה יותר כיף. נקשרתי אליו. ראיתי שגם הוא נקשר אלי. זה היה ברור. יום אחד הוא סיפר לי שהוא התחיל לצאת עם מישהי. רגע אחרי ששכבנו. אמרתי לו שלום ובהצלחה והסתלקתי. הוא חזר אחרי כמה ימים. ניהלנו שיחה. הוא נתן לי להבין שהוא רוצה להיות איתי, כי היא לא באמת מעניינת אותו. כמה ימים אחרי זה כשדיברתי איתו על זה, הוא הסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח ואני הוזה דברים, או שיש לי בעיות שמיעה חמורות. בשלב הזה ביקשתי ממנו שיעוף לי מהחיים. דכאון או לא דכאון, זה דבר אחד לשחק לי בציצי ודבר אחר לגמרי לשחק לי בראש.
סיימתי את העריכה של טיוטת הספר מננו 2009, גרסת ביתא. נתתי אותה לכמה אנשים לקרוא. קצת יותר מהחמישה שקראו את גרסת האלפא. הפעם לא רק לחברות טובות, אלא גם למשפחה הקרובה, ולקוראים נוספים, מכרים, אנשים מהטוויטר שביקשו ומכרים נוספים. כססתי ציפורניים בסבלנות . עכשיו כשסיימתי עם הטיוטה, נראה לי הגיוני, במבט לאחור, שהייתי צריכה לחפש עבודה. מה היה התירוץ שלי לדחות את זה? אני לא זוכרת. בחיי שלא. אבל יום ועוד יום, ולא עשיתי את זה.
יכול להיות שכן עשיתי את זה. אני יודעת שבשלב מסויים היו לי קורות חיים ערוכים. ושלחתי אותם. פעם בשבוע או שבועיים, או חודש, למשרה או שתיים. והתבאסתי שהם לא חוזרים אלי. והתבאסתי לקרוא בטוויטר אנשים שמחפשים עבודה ושניה אחרי כן מוצאים ועובדים. ורק אני נשארתי תקועה במקום.
העבודות היחידות שהציעו לי מדי פעם בפעם היו לחזור לעשות תפקיד זהה לתפקיד הקודם שלי, או למעשה זה שלפניו. את התפקיד שעשיתי לפני 4 שנים. יש לזה הרבה ביקוש בשוק. והייתי צריכה את הכסף מאוד. וכמו כן ידעתי שזה ידכא אותי במידה שקשה לתאר, יחזיר אותי לסרטים רעים, ויגרום לי לחתוך ורידים בתוך שבוע (או, מה שסביר יותר, להתפטר). הפניות האלה, שהגיעו לפעמים דרך likedin או דרך חברים ומכרים, וגם דרך חברות השמה שהבהרתי להן בפירוש שאני לא מעוניינת בתפקיד הזה בשום פנים (אבל הם לא באמת מבינים מה כל משרה אומרת ואם קוראים לזה בשם קצת שונה זה מבלבל אותם), היו כמו דקירות קטנות וכואבות שאומרות לי: זה מה שאת יכולה לעשות. זה כל מה שאת יכולה לעשות. וזה כל מה שתוכלי אי פעם לעשות. אף מקום אחר לא ירצה אותך.

הדכאון התפרץ יותר בחדות אחרי כימיקלים. כן, זה חלק מהסיבה לעיכוב שלי בחיפושי העבודה. חלק מהתירוץ. לקחתי תרופה בשביל בעיה אחת, לקח לי שבוע וחצי להבין שהיא מכניסה אותי לסרטים, וכשהפסקתי הם נעלמו, אבל בינתיים נהיה לי תור לפסיכיאטר. הפסיכיאטר נתן לי ציפרלקס. בדיעבד מסתבר שזה כדור שעובד טוב לחרדתיים, ולא כל כך טוב לאנשים כמוני, שיכולים ללכת לבד בלילה באיזור התחנה המרכזית ולהרגיש לכל היותר טיפ טיפה לא נוח. תוך יומיים בהם לקחתי חצי כדור, עברתי ממצב די בסדר לקטסטרופה. הפסקתי לקחת את הכדורים האלה באותו רגע. אחרי כן ביקשתי וקיבלתי אחרים. לא הרגשתי השפעה גדולה אבל כנראה שהם גם לא גרמו נזק, ותפקדו כסוג של פלסבו. בדיעבד, כשהדכאון עבר והפסקתי לקחת אותם, לא הרגשתי שום שינוי.

את חיי המין שלי העברתי למוד של סטוצים מזדמנים. מין מעלה אנרגיות (לא כל מין, אבל לרוב). לפעמים פשוט צריך את זה ודכאון הוא דוגמא נהדרת למצב כזה. בשלב זה של חיי אין לי הרבה עכבות בקטע הזה, או קושי למצוא כזה כשמתחשק לי, ומצד שני גם לא צורך בלתי נשלט לרדוף אחרי כזה ללא הרף.
לדייטים של ממש לא הייתי מסוגלת עדיין. אחרי האבטלה, הייאוש, הכדורים, ההשפלה שבלהיות "רק סקס" עבור מישהו, אפילו לא ניסיתי.

קיבלתי קצת תגובות על הביתא של הספר. רובן היו, בגדול, מפרגנות, ובקטן – מועילות, מלאות אבחנות של מה טוב ומה טעון תיקון, וכיצד. חלקן תאמו אחת את השניה וחלקן היו סותרות.
רק אחת היתה אכזרית. משך עמוד וחצי של אימייל היא פירטה, בחביבות, מדוע הספר לא באמת ראוי להיות ספר, אין לו קהל יעד אמיתי, לא ברור מה הקטע שלו, הוא לכל היותר נשמע כמו טור לא מתוחכם במיוחד בעיתון, ובאופן כללי זה נראה כאילו יש לי איזשהו משהו לומר, אז אולי כדאי שאלך ואעשה סדרת הרצאות או משהו כזה.
הייתי צריכה לענות, לכי תזדייני כלבה קנאית, זה יותר טוב מכל מה שאת אי פעם תכתבי ואת יודעת את זה, ואוכלת את עצמך שאת לא כתבת כלום. אבל לא כתבתי. הייתי בוגרת.
עניתי באיפוק שהאימייל לא עוזר לי כלל וכלל, שזה לא מה שביקשתי בצורה מאוד מפורשת בהוראות לקוראי הביתא, שאין בו מילה אחת קונקרטית על שורה, פרק או פסקה בספר, שאני לא יכולה למנף את המשוב הזה לטובת שום דבר וחוץ מלרפות את ידי זה לא משיג שום מטרה. ושלכל היותר, אם היא לא אוהבת את הספר, אפשר לכתוב בשורה אחת, סורי, לא התחברתי, ולא לכתוש אותי באופן חסר טעם משך עמוד וחצי.
היה המשך קצר ומנומס לתכתובת הזו, שנגמר בלא כלום. בסופו של דבר חסמתי את היוזר שלה בטוויטר. כל מי שסיפרתי לו את הסיפור ומכיר אותה אמר לי שהיא בחורה מקסימה ומתוקה מאין כמוה ובטוח היתה לה כוונה טובה. ואני אומרת, ייתכן שהיא מקסימה ומתוקה בדרך כלל, לרוב העולם, ושבאופן כללי היא טיפוס חיובי, אבל בי היא מקנאה בצורה איומה כי אני לא רואה שום סיבה אחרת לכתוב למישהו דבר כזה.
הבנתי את זה מיד וידעתי את זה. ידעתי בדיוק. וראיתי והבנתי, ברמה הלוגית, את כל המשמעויות של זה. אבל זה לא עזר ברמה הרגשית. לא הצלחתי לחזור לערוך את הספר משך כמה חודשים אחרי כן. פשוט לא נגעתי בו.

(החלק השלישי והאחרון יפורסם מחר)